ישבתי עם קולגות מגרמניה לארוחת ערב. במהלך הערב הם דיברו על הילדים שלהם, ובאופן טבעי שאלתי אחד מהם: "כמה שנים אתה נשוי?". בחשיבה לאחור, לפני שהפכתי את נושא ההבדלים הבין-תרבותיים למקצוע, לא דמיינתי שהשאלה שלי הייתה אישית מדי בתרבות הגרמנית, וכנראה היה שווה לוותר עליה.

זו הייתה טעות קלאסית. אחד הדברים הראשונים שעליכם להבין כשאתם מתנהלים מול אנשים מתרבות אחרת, הוא שישנם חוקים שונים לגבי מה נהוג והולם לשאול או לחלוק עם זרים. לכן, הבנת חוקי אלו היא קריטית להתנהלות בין תרבותית מוצלחת.

אחת הדרכים שתסייע לכם הינה הבנת השוני בין אפרסק לקוקוס.

ארה"ב ויפן הן דוגמאות מצוינות לתרבות "האפרסק". האמריקאים והיפנים הם רכים מבחוץ. הם מאוד ידידותיים לאנשים זרים, הם מחייכים, מפטפטים, חולקים מידע, אבל ברגע שאתה עובר את סף הנחמדות הראשונית, אתה נחשף לחרצן הקשה. אנשים מתרבויות אחרות מתלוננים עליהם שהם עושים רושם ידידותי מאוד מבחוץ, אבל כמעט בלתי אפשרי להפוך להיות חברי אמת של אמריקאים ויפנים.

רוסיה, צרפת וגרמניה, הן דוגמאות לתרבות "הקוקוס". הם קשים מבחוץ, ממעטים לחייך אל זרים, לא נוטים לפטפוטים סתמיים ואפילו מציגים שפת גוף ש"מתורגמת" כלא ידידותית, ולפעמים אפילו אגרסיבית. יחד עם זאת, אם תצליחו לקלף את המעטה החיצוני, תגלו אנשים חמים שהופכים לחברי אמת. במילים אחרות, לוקח זמן רב יותר לבנות איתם מערכת יחסים אבל היא נשמרת לאורך זמן.

ההבדלים הללו בזירה העסקית יכולים לגרום לאי הבנות וקונפליקטים:

הרוסים, הצרפתים והגרמנים עלולים לחשוב שהיפנים שטחיים, מפגינים חיוך מזויף וכתוצאה מכך נתפסים כמניפולטיביים ואגואיסטיים. 

מנגד, האמריקאים והיפנים יכולים לחשוב שהרוסים הגרמנים והצרפתים הם גסי רוח, אגרסיביים וללא חוש הומור. 

"הקוקוסים" יכולים להגיב לאפרסקים במספר דרכים: חלק יתרגמו את הנחמדות כמחווה ליצירת חברות וכשזה לא קורה, הם יסיקו "שהאפרסקים" דו-פרצופיים ולא כנים. סטודנט ישראלי אשר למד בארה"ב הבין זאת בדרך הקשה. כל פעם שהיה פוגש סטודנט אמריקאי השיחה הייתה מסתיימת ב"אשמח לפגוש בך בקרוב" ו"אזמין אותך אליי לקפה השבוע". הסטודנט הישראלי היה מאושר שהוא אוסף לחיקו חברים חדשים אבל החברויות הללו אף פעם לא עברו את סף ההבטחה השטחיות או שהאמריקאים בכל פעם שכחו להגיד לו את כתובתם...

אחרים מתעצבנים מהנחמדות. אישה צרפתייה שביקרה ברשת וולמארט התעצבנה על "האפרסקיות" של השומר בדלת: "האם מצאת כל מה שחיפשת?" "הוא אפילו לא מכיר אותי, למה זה אכפת לו?" היא עזבה את החנות עם הרגשה לא נוחה כי בתרבות שלה לא חולקים מידע עם זרים.

אחרי שאנו מבינים את ההבדלים, אנחנו גם צריכים לזכור שכשמשווים תרבויות, הכל יחסי. הבריטים הם "קוקוסים" בקליפורניה אבל הופכים "לאפרסקים" בצרפת ויש גם הדרגתיות. כמו בבדיחה העתיקה על השוודי והפיני שנפגשים ויושבים שעות בשקט כשכל אחד לוגם את הבירה שלו. אחרי זמן רב, השוודי מרים את כוסו ואומר, "לחיים". הפיני הזדעזע: "האם באנו לכאן כדי לדבר או לשתות?"

למרות האמור לעיל, מוזר שבמאה ה-21, בעידן בו הטכנולוגיה מחברת בין כולם, אי הבנות בין-תרבותיות עדיין מצליחות להעליב. האם באמת האמריקאי יכול להעליב את הרוסי ע"י שאלות אישיות מדי, או הבריטי את הדרום קוריאני בלהתייחס לכרטיס הביקור שלו באופן לא מכבד? התאוריתיקן ההולנדי, פונס טרומפנרס, שהמציא את תאוריית ה"פירות", טוען שהסיבה לכך היא שכל צד רואה את מערכת הערכים שלו כהגיונית ואת זו של האחר כלא הגיונית. באחד הסקרים שלו הוא שאל אנשים האם היו מוכנים לשקר עבור חבר שהסתבך עם המשטרה עקב האופן בו נהג ברכבו. רוב השוויצרים לא היו חולמים לעשות זאת: איך הסדר החברתי יכול לשרוד אם אינך אומר את האמת ואינך מכבד את החוקים? הוונצואליים לא מסכימים: איך החברה יכולה לשרוד אם אתה לא יכול לסמוך על כך שאנשים שיהיו נאמנים לחבריהם? 

בפעם הבאה שאתם מתנהלים בתרבות זרה לכם, תוודאו מראש אם האנשים נכנסים להגדרה של "אפרסק" או "קוקוס" ותלמדו לכוון את ההתנהגות שלכם בהתאם לנורמות התרבותיות. 

ומה איתך? אתה אפרסק או קוקוס?