30 מרץ 2021 | סיון חרמון
הריון, לידה, קריירה ומה שבינהם

סיון חרמון בטור אמיתי על כל מה שההריון וההורות עשה לה ולקריירה שלה. כל האמת. בלי פילטרים.

מה סיון, יש לך עוד? אתם הוזהרתם, אז יאללה ממשיכים. 

טרנספורמציה: אישה -> הורה


כשנכנסתי להריון בפעם הראשונה, אחרי שפגה השמחה ותמו החגיגות של הוכחת היכולות המרשימה שלי, התחלתי לחוות את העולם כאישה באופן אחר. הנה הדרך הכי טובה שהצלחתי להסביר את זה: לפני ההריון חשבתי שאני יכולה לעשות כל מה שגבר יכול. אחרי ההריון הבנתי שאני יכולה לעשות כל מה שגבר יכול, ועוד (כי… רחם וציצי וחלב וכו׳) ואם זה לא מספיק רע, אני גם מצופה לזה (לעשות יותר). 

אם קראת את הטורים הקודמים בנושא חודש האשה, אני מקווה שזה מובן שלא אהבתי את המצב החדש.


המון שינויים התחוללו בחיי בזמן הזה. בעצם 6 שבועות לתוך ההריון התחלתי לדאוג ולהיות מודעת להכל. מה מתי וכמה שתיתי - ספציפית מים, קפה ואלכוהול (שכמובן לא שתיתי כי אני לא משוגעת). מה אכלתי? האם זה מספיק מגוון בשביל לייצר בלוטות טעם מתוחכמות בילדי? איך אני מרגישה? האם אני לחוצה? אסור להיות לחוצה. אבל זה מלחיץ לחשוב על לחץ. מה עושים? 

ואז הבנתי. זהו. נגמרו החיים. מעכשיו זה רק דאגות. עוד אין ילד, אבל אני צריכה לחשוב על הכל, ולדאוג שהכל יהיה בסדר. והגוף שלי השתנה ואין לי שליטה על זה.

בזמן שרוב האנשים מדמיינים נשים בהריון ככה:


לי היתה מחשבה מקורית: בעצם יש לי גידול, ובניגוד לכל גידול אחר, במקום לעזור לי על ידי להוציא אותו, כולם מברכים אותי ושואלים אותי אם הוא בועט בי מבפנים - זה די מוזר לא? וחשבתי על הסרט "Alien״ מ-1992 שהיצור הזה יצא מהבטן של מישהו ורקד על הבר.

וכששאלו אותי ״What are you having" מאוד רציתי לענות ״קרוקודיל!״


בכל מקרה, בואו נתקדם. אז הבנתי שאני לא אשה ״רגילה״ או לפחות ככה חשבתי. אבל גם חשדתי שאולי אני יותר ״רגילה״ ממה שאני חושבת ואולי נשים אחרות מרגישות ככה אבל לא נעים להן להגיד? החלטתי שזה המצב, ושהתפקיד שלי בעולם לדבר על זה - ולכן אתם קוראים את זה.

בחודשים של חופשת הלידה, כך גיליתי בדיעבד, הייתי מאוד מתוסכלת וכועסת. לא חוויתי דיכאון לאחר לידה, והילד טופל, הונק, והיה שמח ומרוצה. אבל לי היה מאוד קשה. הרגשתי לא מתאימה לתפקיד האם. אחרי הכל ביליתי 18 שנה בלהוביל ולנהל אנשים, והייתי לא רעה בזה. היה לי 0 נסיון בלהחליף חיתול, להרגיע תינוק, אפילו להניק. לא היה לי נסיון ולא חשבתי שאני טובה. בנוסף להכל התקשיתי להגדיר את עצמי כאם. כששאלתי את עצמי למה זה קורה, התחוור לי שכשגבר הופך להורה, הוא מוסיף לעצמו מימד - עכשיו הוא כל מה שהוא היה קודם וגם הורה. כשאשה הופכת לאם, המון פעמים היא מורידה מימד - עכשיו היא פחות ממה שהיא היתה קודם, כי היא צריכה להתמקד באמהות וזה אומר לוותר על חלק מהדברים האחרים שהיא עושה/עשתה.

לא שויתרתי באמת על מימדים אחרים בחיי (קריירה, חברים, יציאות), אבל חששתי או חשבתי שכך העולם רואה אותי, ולכן זה מאוד הקשה עליי להזדהות כאמא. 

דבר נוסף שהציק לי, זה שהרגשתי שהיכולות המיוחדות שלי והאישיות שלי לא באות לידי ביטוי כאם לרך נולד. כל אחת יכולה לחמם את התינוק, ולהניק. לא צריך מוח מיוחד או נסיון מיוחד. צריך גוף חם וחזה שמייצר חלב. הרגשתי כמו כלי.

ביום הראשון שחזרתי למשרד, אני זוכרת את האושר שחוויתי כשיצאתי מהבית בדילוגים והלכתי לרכבת התחתית (אני גרה בניו יורק, זוכרים?). בצהריים בקפיטריה, עמיתים שלי אמרו ״את בטח מתגעגעת לתינוק שלך״ ואני עניתי בפנים ישרות - האמת שלא. ממש כיף לי פה. 

אני רוצה שוב להדגיש, לא הייתי בדיכאון ואני לא אמא מזניחה. אני פשוט אדם, רוצה לומר מורכב, שצריך יותר מילדים ומשפחה כדי להיות מסופק ומשפחה. וזה בסדר. אם את כזו - זה בסדר! את לא לבד. אם אשתך כזו - זה גם בסדר, זה נורמלי והגיוני. 


לראייה, הנה אני נהנית מהילדים, שעדיין בחיים!


טוב, אז איך מיישרים את השדה? איך עוזרים ליותר נשים להשתתף או להשאר בכח העבודה? 


דבר ראשון, אני מציעה לכולנו לשים הרבה יותר לב לאיך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. מה אנחנו אומרים לבנים ומה אנחנו אומרים לבנות. יש לנו המון ציפיות מוטות לפי המין שלהם. אנחנו קוראים לבנים חכמים או חזקים ולבנות יפות או עדינות. אנחנו קונים דברים בצבעים מסוימים, מחזקים ויוצרים התנייות ונורמות עבורם, לפני שהם בני שנתיים אפילו. אנחנו שולחים בנות לשיעור בלט ובנים לכדורגל. אנחנו קונים לבנים לגו ולבנות בובות או סיכות לשיער. נראה לי שהבנתם לאן אני הולכת עם זה. התברכתי בבן ובת. אני מנסה מאוד מאוד חזק להציע את אותם הדברים לשניהם, ולתת להם חיזוקים חיוביים דומים, לא להטות לפני שהם מחליטים מה הם רוצים. לא לקנות וורוד, ולא לקנות כחול. לשלוח את הבן לשיעור ריקוד ואת הבת לשיעור ספורט - עד שיגיד מה שהם רוצים. תחשבו על זה קצת, שימו לב למה אתם עושים ומה אתם אומרים, ואולי תנסו משהו אחר?


דבר נוסף שאפשר וצריך לעשות: לשנות את הציפיות והשפה. גברים לא עוזרים בגידול הילדים, והם לא עוזרים לאמא, או עוזרים בבית. הם שותפים, והם אחראים. הילד/ה גם שלהם, הם היו שם בזמן היצירה, והם (בדרך כלל) רצו שזה יקרה. כמו שאמרו פעם בטקס של בה״ד 1: ״גברים קחו אחריות!״

שותפים פעילים, שלוקחים חופשת לידה, ומנסים לדאבג את הילד/ה, וחוקרים שיטות לאימון שינה, ואיזה עגלה היא הכי טובה למצב שלנו וכיו״ב. התברכתי בבעל כזה, וראיתי כזה אצל אחרות, אז אני יכולה לדווח שזה קיים. כמוהו, גם אני הייתי רוצה לעשות פחות, אבל מה לעשות, עשינו ילדים, והם די חמודים, אז… יאללה, הפשילו שרוולים ושנו את השפה :)


חברה, זהו, זה נגמר. חלקתי את מרבית הדיעות שלי על נשים ומצבן. שרדתם - כל הכבוד.

בואו נרים כוסית לשיוויון - האח, הידד!

תגובות
הוסף תגובה

* אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של StartIsrael לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.