אי-שם בשנת 2006 התערבו שני חוקרי אינטרנט בעלי-שם על עתיד הרשת. מצד אחד ניצב ניקולס קר, כותב אמריקאי ידוע, שבין היתר פרסם ב-2011 ספר על השפעת האינטרנט על מוחנו שהיה מועמד לפרס פוליצר. קר טען שתוך שנים ספורות המודל לאתרים המשפיעים ברשת יהיה כזה שיציע תשלום לגולשים עבור פרסום תכנים ושיתוף מידע.

 

מנגד, ניצב יוחאי בנקלר, פרופסור למשפטים, אז באוניברסיטת ייל. בנקלר, שנולד בארץ, ומלמד כיום משפטיים בהארוורד, הוא חוקר רשת, תיאורטיקן ומומחה בתחום הקניין הרוחני. בנקלר, שפרסם באותה שנה ספר משפיע בתחום בשם "עושרן של רשתות", טען, שאנו לא כה אנוכיים וכי לא המודל התועלתני יהיה המודל השולט, אלא שיטות חדשות של שיתוף ויצירת תוכן בין אנשים יצמחו. אותן שיטות לא תהיינה מושתתות על תפישת התמריצים הישנה.

 

ההתערבות בין השניים לא שיקפה רק את דעתם לגבי הרשת, אלא סוגיה עמוקה יותר: האם הגישה השלטת שבה אנו חושבים על תמריצים נכונה? האם הגישה של תמריצים כלכליים, לפיה אנשים מוכנים לתרום לחברה ולמאמץ משותף רק כאשר יש להם תמריץ כספי, היא זו שתדרבן אנשים לתרום ידע, או שאולי הנכונות שלנו לשתף ולתרום מהידע שלנו מונע ממניעים אחרים לגמרי, שאינם תלויים בהכרח בתמריץ כלכלי.

 

היום, שנים לאחר התערבות בנקלר-קר, נראה כי בנקלר צדק. ויקיפדיה היא סיפור הצלחה ידוע, אנשים מעלים סרטונים ליו-טיוב מבלי לראות מכך הכנסה, ואנחנו מוכנים לשתף מידע מפורט מאוד על עצמנו – הלכי רוח בפייסבוק, קורות חיים בלינקדאין, ותמונות אישיות באינסטרגרם, מבלי לראות מכך כל תמורה כספית.

 

"צדקתי בוויכוח ההוא", אומר בנקלר. "קר טען שהאתרים שיהפכו לחשובים ביותר הם אלה שימצאו דרך לשלם לתורמים החשובים שלהם. וזו פשוט טעות. אנשים כותבים מכל מיני סיבות, לא רק מתועלתנות. ההנחה של קר היתה שהאתרים שיצליחו הם אלה שיצליחו לבנות מערכת שמושכת אנשים מתועלתנות בלבד. אני טענתי שאנשים הם יותר מורכבים מכך. החידוש הכי מהותי שהאינטרנט הביא הוא הארגון ההתנדבותי של יצירת מידע ותרבות".

 

לאחרונה יצא בארץ ספרו האחרון של בנקלר בתרגום לעברית, "הפינגווין והלוויתן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן), שבו בוחן בנקלר את המוטיבציות האנושיות לפעול במשותף לפי ערכי הניהול הישנים, כגישת הספר "לוויתן" של תומס הובס, לעומת גישת הקוד הפתוח, המסומלת בפינגווין המפורסם של לינוקס, מערכת ההפעלה בקוד פתוח.

 

אתה עוסק בספר במוטיבציות לפעול בקבוצה ולתרום לחברה.מה לדעתך מוביל אנשים להשתתף בפעילויות משותפות?

 

"עד היום התפישה המרכזית היתה שאנחנו חושבים במונחים של תועלת עצמית, בסחר ועונש. אך אני סוקר את כל הקשת האינטלקטואלית למוטיבציה, שעוברת ממניעים ביולוגיים, פסיכולוגיים, מדעי המדינה, סוציולוגיה ועוד, שמנסים להסביר את הדרך שבה בני-אדם פועלים. ב-25 השנים האחרונות ההפשטה לפיה אנחנו מונעים רק ממניעים כלכליים נהיתה פשטנית מדי. התפישה הזאת הובילה למדיניות ארגונית שפוגעת בעצמה, כפי שראינו בבונוסים ענקיים למנהלי חברות שמוטים לפעילות קצרת-טווח, או הגנה מוגזמת של פטנטים. בדרך החלשנו את מגוון המוטיבציות האמיתיות שמניעות בני-אדם. הספר מנסה להראות ששיתוף הוא לא רק פעולה פשטנית של אחווה, אלא מעשה הנסמך על תיקוף מדעי מענפי הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, ביולוגיה וניהול ארגוני".

 

אין מספיק אנשים שיתגברו על הדחף לא לעשות כלום

 

בנקלר הוא מומחה לקניין רוחני וכתב בשנה האחרונה רבות לטובתו של צ'לסי מנינג, מי שהיתה ברדלי מנינג, שנידונה ל-35 שנות מאסר לאחר שהדליף מידע מסווג לאתר ויקיליקס. בנקלר צפוי להגיע בקרוב ארצה, לנאום ביומה השני של ועידת הקניין הרוחני של ישראל, ב-11 בנובמבר בתל-אביב, בכנס שידון במגמות שעתידות להשפיע על עולם העסקים והטכנולוגיה בשנים הקרובות.

 

למרות חשיפות-ענק לגבי השימוש במידע ובמעקב מצד ממשלות ותאגידים, כמו שהתגלו בויקיליקס וב-NSA, לא נוצרה התקוממות רבה מדי. מה אתה חושב צריך לקרות כדי לראות דרישה ציבורית לשינוי של מדיניות בתחום?

 

"עוד מוקדם מדי לדעת מה ההשפעות האמיתיות של החשיפות הללו, ובאיזו מידה הגילויים יגרמו לתחושה של אנשים שצריך לחול שינוי. המקום הכי סביר שממנו תצמח דרישה לשינוי הוא אירופה, גם משום שתרבותית יש לאירופאים רגישות גבוהה יותר לפרטיות, וגם פוליטית נוח להם יותר לתקוף חברות אמריקאיות. 450 מיליון איש בשוק האירופי שיעדיפו לקנות מחברות אירופיות במקום מחברות אמריקאיות יכולים לחולל שינוי".

 

"יכול להיות שהפרטיות חשובה לרובנו כרעיון, אך מעשית זה לא מספיק חשוב. אני לא מאמין בדטרמיניזם, כזה הקובע שהתפתחות הטכנולוגיה תוביל לחברה שאין בה פרטיות. אבל הכוחות הפועלים כרגע, כשאין מאבק חזק ובהיר כנגדם, פועלים לאיסוף עוד ועוד מידע".

 

הפרטיות הופכת למטבע שבאמצעותו אנחנו משלמים עבור מוצרים, Privacy as Currency. אך אם בעבר היינו יכולים להחליט מה מידת התשלום עבור מוצר, מרבית השירותים הניתנים כיום הם מוחלטים – לשלם במלוא הפרטיות, או לא לקבל שירות בכלל. האם אתה חושב שיכולה להיות אפשרות אחרת?

 

"יכול מאוד להיות שבזכות חשיפת ה-NSA נראה התחלה של אפשרות אחרת. אנחנו נמצאים במתח בין שני רצונות. האחד, לקבל את הכלים הכי טובים בעולם בחינם, לעומת השמירה על פרטיות. כל עוד הרצון לקבל שירות בחינם יהיה חזק יותר, אנחנו נמשיך לפנות לכיוון הזה. קשה לראות היום איך חוק יצליח לשנות את זה".

 

"יש אפשרויות נוספות, כמו מחיקה של מידע אחרי כמה שנים, כפי שמנסים לקדם כעת באירופה. אפשרות אחרת היא פיתוח מערכות זיהוי של הפרט בשיתוף עם הפרט. כך, האדם יוכל להשתמש בשירותים מסוימים מבלי להזדהות במלואו, אבל המערכות יוכלו לדעת את הפרטים הרצויים – למשל, שאני אדם בוגר מעל גיל 18 ובעל חשבון בנק. לפעמים זה כל מה שצריך לדעת כדי לקבל את המוצר או השירות. הפתרונות ברמה הרעיונית, המשפטית והטכנולוגית קיימים, אבל אין מספיק צרכנים ואזרחים שיתמכו בהם ויתגברו על הדחף החברתי והפוליטי הבסיסי של לא לעשות כלום".

 

יוחאי בנקלר. (מקור: ויקיפדיה)
 

 

נדמה שגם מוטיבציות אלטרואיסטיות מגויסות היום בידי תאגידים גדולים ליצירת רווח. למשל, בתחום פיתוח תוכנה מתקיימים האקתונים שבהם מתכנתים מגיעים בהתנדבות לפתח יוזמות חדשות, וחלקן מאומצות בדרכים שונות בידי חברות גדולות. כיצד אתה רואה את היחסים האלה, בין אלטרואיזם לבין היוזמות הכלכליות?

 

"הייתי נזהר משימוש במונח אלטרואיזם. אלטרואיזם היא תופעה ספיציפית, ומוטיבציות להשתתף בפרויקט שיתופי הן יותר מורכבות. אלטרואיזם הוא תופעה מוגבלת יחסית, בניגוד לתפישות של סולידריות, השבה צודקת (טוב כנגד טוב, רע כנגד רע), וקונפורמיזם חברתי. אם אנחנו חושבים על העולם כדיכוטומיה בין תועלתנות לבין אלטרואיזם, אנחנו מפספסים את המוטיבציות האמיתיות של אנשים".

 

"לגבי נקודת התפר בין פעילות חברתית לבין צרכים כלכליים, אנחנו לא הולכים לעבור לחברה שהכל בה חברתי. כוחות השוק מאוד חזקים. הדוגמא החיובית ביותר לקשר סימביוטי בין חברות למטרות רווח לבין תרומות אישיות הן חברות קוד פתוח. נוצרת מערכת המשלבת בין חברות לבין המפתחים, כשהרבה מפתחים זוכים כך למקום עבודה. אז גם אם הם עובדים על פרויקט מסוים כתרומה עכשיו, החברות מאפשרות למצוא מחיה".

 

"בקוד פתוח ההחלטות לגבי הכיוון שהקוד הולך אליו חייבות להישאר בתוך הקהילה. לפעמים כשזה לא הכיוון, אז מערכת היחסים מופרת והמפתחים חדלים מלתרום. יש גם מערכות יחסים מורכבות בין החברות לבין המפתחים, למעל עם גוגל, שזו מערכת יחסים של 'כבדהו וחשדהו'. למרות שהם משחררים מוצרים בקוד פתוח, הם שומרים על מידע וחלק מהפיתוחים באופן סגור. הם גם תרמו למחקר ולפיתוח של הזדמנויות בפיתוח פרויקטים גדולים. זאת מערכת יחסית שהיא לא לגמרי ניגודים ולא של שיתוף פעולה מלא".

 

"השאלה הבסיסית בכל ממשק בחברה למטרות רווח לבין קהילת הפיתוח, היא באיזו מידה החברה המסחרית תורמת לארגון החברים כדי שזה יהיה שווה למשתתפים לעבוד בה מבלי שינצלו אותם". 

 

פרסומים אקדמים וכלכלה של כבוד

 

את ספרו הקודם, "עושרן של רשתות", פרסם בנקלר ברשיון חופשי והוא ניתן להורדה חינמית ברשת. בראיון עמו מביע בנקלר עמדה הדומה ללוחם מידע חופשי מפורסם, ארון שוורץ, ששם קץ לחייו בתחילת השנה. שוורץ, אקטיביסט אינטרנט הידוע בזכות פיתוח ה-RSS, נתבע לאחר שהעתיק 4 מיליון מאמרים ממאגרים אקדמיים ותכנן להפיץ אותם בחינם ברשת. בנקלר מביע דעות התומכות בהחלשת המאגרים האקדמאיים הסגורים.

 

בספרך האחרון אתה מסביר את העקרון של "מידע חופשי", שאינו מפורש כ"שתייה חופשית", אלא כ"חופש הדיבור". ובכל זאת, פרסמת את הספר הקודם בחינם. כיצד אתה מסביר זאת?

 

"המודל של ספרים אקדמאיים הוא לא כלכלי. באקדמיה אנחנו מרוויחים מללמד ומלבצע מחקר. אנחנו לא מרוויחים מפרסום ספרים. פרסום ספרים היא חלק מהמחקר. ספר אקדמי צריך להיות פתוח, כשהאוניברסיטאות צריכות לסבסד את הפרסומים. מגזינים מדעיים צריכים להיות פתוחים. למחברים לא משלמים כדי לכתוב, ולבודקי המאמרים לא משלמים. זאת כלכלה של כבוד שממומנת דרך שירותים – הוראה ומענקי מחקר".

 

"את המודל הזה צריך להבדיל ממודל של פרסום ספרים אומנותיים או תוצרים של מוזיקאים", מסביר בנקלר שחקר את המודלים מהם מרוויחים מוזיקאים בשנים האחרונות. "הרוב המכריע של מוזיקאים קלאסיים וג'ז לא חי מרווחים מזכויות יוצרים, אלא מהופעות חיות, פילנתרופיה ומימון ממשלתי. אחוז ההכנסות של מוזיקאים כיום מזכויות יוצרים (כלומר מרווחים על השמעות) הוא שבריר קטן מהכנסותיהם. יותר ויותר מוזיקאים מרוויחים משכורות ביניים, המורכבות ממכירה של מוצרים והופעות חיות. ממחקר שערכתי יש מידע ברור שמראה שאנשים מוכנים לשלם על מוזיקה כל עוד התנאים סבירים ויש קשר עם האמן".