8 ספטמבר 2020 | סיון חרמון
ניו-יורק ריקה מאדם - החלק הראשון

הרבה ישראלים תוהים איך החיים נראים בתפוח הגדול בזמן מגיפה עולמית - סיון מספרת על חיים, עבודה מהבית ועוד

היי כולם!

הטור הקודם נלקח מעברי והתמקד במעבר לניו יורק (לפני 12 שנים), הפעם נתמקד בהווה - מגיפה עולמית והשפעתה על ישראלית שגרה באחת הערים הצפופות בעולם.

אם להיות כנה, כיוון שבעלי ואני חשבנו שהנושא עשוי לעניין אנשים בישראל (ואת עצמנו בעתיד) אז הקלטנו כמה פרקים של הסכת (פודקאסט למי שלא יודע עברית), למצטיינים מביניכם :)


אז לכל מי שעקב (וקשה לא לעקוב אחרי החדשות בישראל), עם תחילת המגיפה, ניו יורק מהר מאוד צמחה למרכז העניינים, והיתה למקום השלישי (אחרי סין ואיטליה) שבו המגפה הגיעה לשיאים חדשים. למשך חודשיים לפחות כל העיניים היו עלינו כשכמות המקרים, המאושפזים והמתים טיפסה לה כאילו אין מחר בזמן שהשלטונות מנסים להשתלט על במצב ולכופף את העקומה.

העקומה של ניו יורק

אז איך זה השפיע עלינו?

בעיר:

הכל קרה פה די מהר, הדברים הראשונים שראינו היו תורים לסופר, מחסור בנייר טואלט, שמן, פסטה ועוד כל מיני דברים מוזרים. היה חשש גדול שהולכים לסגור את ניו יורק, בדומה למה שקרה בצפון איטליה. ממה ששמענו מסיאטל למשל היה גם חשש שישימו מחסומים בין מדינות. במציאות אף אחד מהדברים הללו לא קרו.


בעבודה: 

באמצע מרץ (כמו בישראל מאוחר יותר), ביום שני שלחו אימייל בעבודה שמי שרוצה לעבוד מהבית יכול. אני זוכרת ששליש מהצוות שלי הגיע למשרד וחגג על כל חדרי הישיבות הפנויים. ביום רביעי, רק יומיים לאחר מכן שלחו את כולם לעבוד מהבית (רוצה או לא רוצה). החוויה הזו מייצגת את כל מקומות העבודה והמשרדים. אצלנו אמרו שאנחנו יכולים לקחת כל פיסת טכנולוגיה שלא מחוברת למשהו (מקלדת, מסך, עכבר, מצלמה וכו). 

רובנו חשבנו שמדובר על משהו זמני, כמה שבועות של להסגר בבית, וכולנו גילינו אחרי כמה שבועות שהמצב הרבה יותר רציני וחמור. ספציפית אצלי בחברה הודיעו לא מזמן שאנחנו נהיה בבית עד הקיץ הבא, אז כדאי שנתמקם בכיף כיף שלנו.


במשפחה:

אז תארו לכם, בחוץ קר מאוד (יותר מחורפים בישראל), גני הילדים ובתי הספר נסגרו, המשרדים נסגרו, וביקשו מאנשים לא לצאת מהבית. אחרי שנים שבהם שיפרתי את יכולות מיקור החוץ שלי הכל אבד ברגע אחד. אין יותר מנקה, ואין מטפלת, אין גן לילדים וגם הפסקנו כמעט לגמרי להזמין אוכל מבחוץ. ממש כמו בפסטיבל ברנינג מן (האיש הבוער) עליך לסמוך רק על עצמך! 

אז הנה אנחנו שני הורים, אלפי קילומטרים ממשפחתנו בישראל, איבדנו את כל מערכת התמיכה שקנינו בכסף, ואנחנו צריכים להבין איך ממשיכים לעבוד מהבית במצב הזה.

 

הסתגלות למצב:

לקח לנו  בערך 4 שבועות להתאפס על עצמנו, לייצר סדר יום שעובד מבחינת תעסוקה לילדים, חלוקת אחריות וזמנים בין ההורים, הכנת אוכל, ומשימות הבית. בשבוע החמישי כבר נכנסו לקצב:

לילדים היה זום ב-9:30 בבוקר, בסביבות 11 הוציאו אותם החוצה לפארק (עטופים במעילים), 12:30 מבשלים צהריים, 1 אוכלים, אחרי זה נחים בחדר שעה וחצי ככה, ואז שורדים את שאר היום עם כל מיני משחקים וניסויים. באמצע היום ההורה השני מאפס את הבית ואחרי שהילדים הולכים לישון עוד איפוס אחד. ובסופ"ש מנקים את הבית כל המשפחה (או לפחות מנסים).

למזלנו קנינו רכב בספטמבר שעבד לנו מעולה כי זה נתן לנו את היכולת לצאת לטיולים קצרים ולשמור על ריחוק מאנשים.

אני חייבת להודות שאני טיפוס שמאוד אוהב את הבחוץ, לפני המגיפה הייתי משתגעת בבית יותר מ-48 שעות. עכשיו, לפעמים אני לא זוכרת מתי הייתי בחוץ פעם אחרונה. 


פיקניקים בכל המצבים:

להלן כמה דוגמאות לאיך נראו החיים בתקופה ההיא והיצירתיות שנדרשה על מנת לא להשתגע-

משחקים בפארק בכפור שמשי (שימו לב שאין נפש חיה)

פיקניק בג׳ונגל הבטון (רחבה מתחת לבית - הרחובות ריקים) 

פיקניק בסלון



איך זה היה שונה או דומה לחיים בישראל?

אחד ההבדלים הכי גדולים בין החיים והתרבות בישראל לעומת החיים והתרבות בארה״ב הוא בתחום של שמירה על החוק וקבלה של מרות. כישראלים (וברור שאני מכלילה פה) אנחנו לא אוהבים מרות, ואנחנו ננסה לבדוק כל גבול וכל חוק שישימו עלינו. אני מניחה שזה קשור חלקית לשירות הצבאי שלנו, אבל לא נכנס לזה. וכדי לא להוציא עצמי מן הכלל, גם אני כזו, אני מאמינה גדולה שתמיד יש דרך להשיג דברים גם אם הכל נראה בלתי אפשרי. בקיצור, ברירת המחדל בישראל היא לנסות לעקוף את החוק או לכופף את הכללים.

לעומת זאת, בארה״ב ברירת המחדל היא להקשיב לחוקים ולעקוב אחרי מרות. האומה הזו, ביסוד שלה הרבה יותר צייתנית. לפעמים זה מעצבן מאוד, לפעמים כישראלי בארה״ב זה יתרון, ובמקרה של המגיפה העולמית הנוכחית התכונה הזו היתה די מדהימה וחיובית.

בניגוד למצב בישראל לא היו לנו הגבלות ברורות או קשיחות לגבי מרחק יציאה מהבית, או מתי אפשר לעשות קניות בסופר. אצלנו המושל פשוט אמר כמה דברים:

  • אנא המנעו לצאת מהבית ברמת האפשר

  • אם יצאתם מהבית, שימו מסיכה אם אתם לא יכולים לשמור 2 מטר מאנשים

  • בתי עסק שאינם הכרחיים - סגרו בבקשה



״ומה - זה באמת עבד?״

כן! עם רוב הדברים כן. 

אז קודם כל, הרבה מאוד אנשים ברחו מהעיר. להרבה ניו יורקרים (מסתבר) יש בתי נופש במרחק כמה שעות מהעיר או משפחה - כל מי שיכל לצאת מהעיר - יצא מהעיר. זה כבר דילל את העיר קצת. נשארנו רק אנחנו אזובי הבר או האמיצים, תלוי איך תסתכלו על זה. בנוסף במרץ בניו יורק עדיין מאוד מאוד קר. אז לא היתה הרבה מוטיבציה לצאת החוצה גם ככה. 

בקיצור, מצד אחד אנשים באמת הקשיבו לשלטון ונמנעו כמה שיותר לצאת, ומצד שני לא היו הגבלות קשיחות אז מי שרצה יכל עדיין למצוא מקומות להתאוורר בלי להיות עם הרבה אנשים, וככל שהמספרים עלו, ההפצרות וההוראות לשים מסיכות התגברו, חילקו מסיכות גם בחינם, ובכל מקום צצו מיכלי אלקוג'ל, ורוב האוכלוסיה עשתה מה שצריך בלי המון אכיפת חוק מהשלטון.


איך הסתגלתי לעבודה מהבית?

די מהר גנבתי לי כמה מסכים מהעבודה, לפטופ אקסטרה מקלדת ועכבר. יותר מאוחר הקמתי לי עמדה נוספת בחדר הילדים, ממש על שידת ההחתלה שכבר לא בשימוש. זה סוג של עמדת עמידה אבל לא הכי ארגונומית. אני מנסה לזוז בין חדרים, וגם יש לי מזל שיש לי מרפסת, אז מנסה לשבת שם לפחות שעה ביום בשביל תחושת הבחוץ. כן, יצא לי לעשות כמה פגישות מהשירותים, אין מה לעשות, אני גרה בדירה עם שני חדרי שינה וסלון, ושירותים אחד, אז… עושים מה שאפשר. 


האם חשבתי (כישראלית) לחזור לארץ בגלל המצב? 

כישראלים כל הזמן חשבנו, ודיברנו עם חברים שחשבו, על לבקר בישראל. אם כבר עובדים מהבית אז לא עדיף מזג אוויר יותר טוב? אממה, לא ידענו כמה זמן זה יהיה, והאמנו שמערכת התמיכה תהיה יציבה יותר פה בניו יורק. כאן יש לנו מטפלת וחברים עם ילדים בבניין (אנחנו קוראים לזה הקומונה) שעדיין נפגשנו איתם כי הם בעצם המשפחה שלנו כאן. כמה שהמשפחה רצתה לראות אותנו ידענו שזה לא יהיה קסום כמו שזה נשמע, שעדיין לא יהיה לאן לקחת את הילדים, והמשפחה לא תוכל להחליף את המטפלת שלנו ליותר משבועיים. בנוסף לטוס היה מאוד מלחיץ ודי מהר התחילו גם בידודים בישראל אז זה קסם לנו פחות.

הרבה ישראלים, הרבה מהם יזמים כן חזרו לישראל, ואחרי הרבה מחשבה על הנושא הגעתי למסקנה הבאה:

הישראלים שגרו פה ותכננו לחזור לארץ (בעוד X שנים) היו אלו שקיצרו טווחים וחזרו כשהתחיל הבלאגן. הישראלים שגרו פה ללא תוכנית קונקרטית לחזור לארץ, נשארו פה. 


ואיך זה השפיע על סצנת היזמות בניו יורק?

אז כן, הרבה ישראלים יזמים חזרו, ובאופן כללי הרבה הזנקים סבלו וכמויות לא מבוטלות נסגרו. סה"כ בארה"ב 20 מליון אנשים איבדו עבודתם, אין אפס, זה נגע בכולם. אגב, מכירה לא מעט חברים שאמנם לא פוטרו אבל כן קיבלו הפחתה בשכר, על מנת לשרוד את האירוע הזה.


אז זהו, די התרגלנו ל"נורמלי החדש" לפחות לעכשיו, וכמו בישראל מקווים ומייחלים לחיסון.

בטור הבא נדבר על הדברים החיוביים שיצאו מהמגיפה, ואיך התכוננו לקראת שנת הלימודים, נתראה!

תגובות
הוסף תגובה

* אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של StartIsrael לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.