בשישי שעבר ביליתי את הבוקר עם הבן שלי לבד (גנים בשישי יש, אבל בתי ספר לא. לך תבין). נסענו לנמל תל אביב, ובדרך סיפרתי לו שביום ראשון הקרוב אנחנו מציינים בחברה שלי את יום האישה, למרות שזה רשמית מצוין ביום שני אבל הסינים לא עובדים בראשון אז זה נוח. הוספתי שאני ממש מתרגשת כי יום האישה חשוב לי, וכי אני אחראית לארגון הפעילות אז אני מקווה שכולן יעלו בזמן לזום, ושהכל יתקתק ו.....


"אבל אמא," הוא קטע אותי בטון שמלמד שהוא איבד אותי אי שם בתחילת המונולוג . "מה זה יום האישה? למה יום האישה"? חשבתי לרגע איך להסביר והתפשרתי על "כי בעבר חשבו שנשים פחות שוות מגברים ושמגיע להן פחות זכויות אבל הם הבינו שטעו בענק ומאז מציינים את יום האישה כדי לזכור שנשים וגברים הם שווים". לכי תסבירי לילד בן 9 שגם היום בשנת 2021 העוול רחוק מלהיות מתוקן, נשים מרוויחות פחות, נמצאות פחות במקצועות מכניסים, מיוצגות פחות בהנהלות ... 

"אבל למה דווקא אישה? מה עם ילדה?" הוא שוב קטע בקורקטיות את שצף המחשבות שלי. 

"את צריכה לעשות משהו גם לשירה, לא רק לנשים בעבודה שלך". מהרדיו ברקע בקעה פרסומת לחברת תכשיטים המזמינה את הנשים לא להמתין למתנה ממישהו ולבוא לפנק את עצמן בעצמן ביהלום נחמד. 

הוא צודק, הבחור הקטן. הכל מתחיל שם, בילדה שלי, ושלך.


מאז שהבת שלי נולדה התעוררה בי יותר ויותר מודעות לכך שהדרך לפחות מ-35% נשים מכלל המועסקים בהייטק נסללת היטב מגיל אפס. היא מתחילה באיורי המטוסים והמכוניות על שמיכת התינוק הכחולה לעומת הנסיכות הורדרדות. היא ממשיכה בכך שצעצועים "של בנים" שמערבים הרכבה, אתגר, תכנון וראיה מרחבית פחות מוצעים לנו הנשים על ידי הסביבה. עיסוק היתר בבגדים, בשיער, בשמלה המסתובבת, בסרטי הדיסני בעלי תדמית הגוף ותפקידי המגדר המיושנים, הכל מלמד את הילדה שהמראה שלה חשוב מאוד. חשוב מדי. החוגים שאנחנו מציעים להן- אחוז קטן יחסית מההורים מעודדים ביזמתם את בנותיהם ללכת לחוגי ג'ודו, כדורסל, כדורגל, לעומת חוגי הריקוד העדינים בעלי התלבושות המחמיאות. יש בממוצע יותר סובלנות כלפי בכי של ילדה לעומת של ילד וזה עוול כפול בעיני- גם איתות לילד שרגשות אינם דבר גברי ומאידך הילדה למדה שמותר לה לשקוע ולא להידרש להתאפס מהר יותר כמו הילד שלידה. בנים בגינת המשחקים בממוצע יותר מעודדים להעז, לנסות. כשאמא אומרת שבן זוגה "עוזר " במטלות הבית הילדה למדה שזאת העבודה שלה ולא חובה משותפת. כשהילדות גדלות ובוחרות במה יעסקו, הן ספוגות במה שראו ושמעו בסביבה, בשאלה האם הן מסוגלות להתמודד עם האתגר, ובשיקולים שגברים פחות לוקחים בחשבון כמו נוחות וגמישות בניהול חיי משפחה לצד הקריירה. 


כמובן, הדרך לבניית תחושת מסוגלות ואיתנות אצל אישה יכולה לעבור גם בין מדפי הבובות ומופעי הבלט. אבל אני שואלת את עצמי, האם אנחנו חושפים את הילדות שלנו למנעד רחב מספיק של סוגי אתגרים ויכולות שנדרשות כדי לאפשר להן בבגרותן חופש לבחירה מגוונת יותר?

כשהייתי צעירה למדתי במגמת תאטרון ואהבתי מאוד את הבמה. אבל יותר מכל התעניינתי באחורי הקלעים. במה עובר לשחקן בראש כשהוא מציג לנו חיוך. איזו דרך חתחתים עבר התפאורן. איזו דינמיקה יש בין השחקנים שם, בעולם האמיתי מאחורי הוילון. בשנה האחרונה חקרתי וקראתי סיפורים של נשים יזמיות רבות כדי ללמוד את אחורי הקלעים שלהן. חיפשתי להבין מה יש בהן או בתנאים שלהן שהכשיר את אופיין להצלחה ומצוינות. בשורה התחתונה, לא היו נקודות השקה חד משמעיות אוביקטיביות. כלומר, לא לכולן היו תנאי סף שהקלו את הקרב על המיזם. המכנה המותף הכי משמעותי היה שהן לא ויתרו לעצמן, חרף קשיים מגוונים בהן נתקלו. הן דרשו ודורשות בכל יום מחדש מעצמן לקחת פיקוד על החיים שלהן, על המוצר שלהן, על המיזם שלהן. הן לא עשו לעצמן הנחות. היה להן חוסן נפשי, ויכולת עמידות (שכונתה פעם בפי דב מורן: ויטמין A ☺ ) שעזרו להן להתמודד עם שלל קשיי הדרך הרגילים ואלה שהחיים מזמנים בלי קשר. 


וזה משהו שהייתי רוצה להקנות לביתי ולכל ילדה. לדעת איך לא לוותר לעצמה. איך לא לכלול בלקסיקון השיח הפנימי שלה את האמירות מרפות הידיים "אני לא מסוגלת", "אני לא יכולה".  לסגל חשיבה מוכוונת פתרון כמו "אני לא יכולה כרגע כי חסר לי משאב שאצטרך לעשות X כדי להשיג." או "אני לא מסוגלת  לבד, אני זקוקה לעזרה מY כדי שזה יקרה". החיים מלאים בתסכולים וחוויות כישלון, ואנחנו נבדלות ונבחנות בדרך שבה נתמודד איתם.

בתרבות הסינית אחד מעמודי התווך הוא עקרון הזרימה. שימוש בתוואי השטח הקיים ותיעולו לפתרון. ישנה אגדה מפורסמת המספרת שהיו שטפונות קשים בסין, והאנשים ניסו לגבור עליהם ללא הצלחה ע"י בניית סכרים גבוהים יותר ויותר. עד שהגיע אדם שהחליט במקום להילחם בשטפון ולנסות להדוף אותו, לחפור תעלות ולנתב את זרימת המים  על ידי שימוש בעוצמה שלהם.


העולם המודרני מערים הרבה פחות סכרים מבעבר בפני נשים, יש שיטענו שזה כבר לגמרי בידנו. אין לי נתון בדוק בעניין אבל אני בטוחה שאילו ילדות היו מתחנכות לתחושת מסוגלות גבוהה יותר- יותר נשים היו בוחרות במקצועות מאתגרים שנחשבים תובעניים, מעזות לבקש שכר גבוה, מציעות את עצמן למשרות בכירות שבממוצע גבר בעל כישורים דומים או אפילו פחותים לא יהסס להציע. העניין הוא לא להדוף את הטבע הנשי ולאמץ טבע גברי כדי להצליח. צריך רק לתת לילדה שלי ושלך להכיר את תוואי השטח המלא שקיים בנוף, ולזכור גם בעצמנו שתמיד יש ערוצי נחל נוספים לחקור. 

נועה אלימלך
HR Specialist at Toga Networks
LinkedIn