23 מרץ 2021 | סיון חרמון
להעז

סיון חרמון משתפת על הניסיון שלה בלשבור מוסכמות, ומפצירה בכל מי שחולמת גדול, להעז, להיות נחושה, ולא לתת לאף אחד להפריע מלהגיע למטרות שלהן.

נתבקשתי לכתוב טור לכבוד חודש האישה הבינלאומי, ולמרות שזה אולי נשמע כמו בקשה פשוטה, התגובה הראשונה שלי היתה שאין לי מושג מאיפה להתחיל. התגובה השניה שלי היתה שיש לי יותר מידי מה להגיד,ואין מצב לכתוב הכל. בואו נראה איפה אני אנחת פה.


נולדתי לאישה מאוד חזקה, וגם הייתי הבת השלישית, ככה שההשפעה הנשית בבית היתה מאוד משמעותית. אמא שלי, לא היתה רק חזקה באישיות שלה (כמו שהרבה יאמרו על אמא שלהם), היא גם היתה היחידה שנהגה (למרות שלאבי היה רשיון הוא מעולם לא השתמש בו), היא זו שלקחה מכוניות למוסך ולבדיקות קניה. היא היתה נהגת לא רגילה במובן שהיתה לוקחת סיכונים אמיצים ללא הפחד הסטריאוטיפי של נשים שנוהגות. אני לא זוכרת אם אמא שלי אי פעם קדחה בקיר ותלתה דברים, אבל אני זוכרת בבירור שאחותי הגדולה עשתה דברים כאלו בלי לחשוב פעמיים. בקיצור, הסביבה שבה אני גדלתי, שכחה ללמד אותי שיש דברים שגברים עושים ודברים שנשים עושות, ונראה לי ששם הכל התחיל בשבילי.


לימים, כשנחשפתי לדברים של בנות ובנים, זה מאוד מאוד הכעיס אותי, והרגיש לא פייר ולא נכון. סבבה, כן, יש דברים שבממוצע גברים יותר חזקים בהם, וההפך, אבל זה לא אומר שצריך לקבע את המצב, לא עדיף לנסות לשנות?

כשעבדתי בעבודה הראשונה שלי (טלפנית בפיצה דומינו) נורא רציתי להכין פיצות, ונאמר לי שזו לא עבודה לבנות. תארו לעצמכם את כעסי. רק כדי להסביר, הבעיה לא היתה בהכנת הפיצה עצמה. הבעיה היתה בזה שבסוף משמרת של מכין פיצות היה צריך לעשות עבודה פיזית רצינית: לטפס למעלה לאיזור הכי חם בפיצריה (חום מהתנור עולה למעלה) ושם להרים שקיות כבדות עם מלא בצקים קפואים ולפזר אותם למגשים כדי שיפשירו למשך כמה ימים עד שצריך להשתמש בהם. זה לא שינה לי בכלום, מיד פתחתי בקמפיין להוכיח לכולם שהם טועים ומטעים וסיון חרמון הולכת לתקן את זה.


אז לאט לאט, אבל בעקביות, ניצלתי כל דקה ללא טלפונים (הייתי טלפנית) כדי ללמוד להכין פיצות, ולעלות למעלה עם מי שהיה במשמרת כדי ללמוד את העבודה הפיזית למעלה. בסוף, הבעלים של הפיצה נכנעו ונתנו לי את העבודה - האח! מה שאפילו מגניב יותר בסיפור הזה, זה שזה פתח את הדלת ללא מעט מכינות פיצה נוספות, שבאו אחרי ולא היו צריכות להוכיח עצמן - הידד!

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מעודדת ילדות ונשים לבטא מחשבותיהן, ולדבר עם יותר בטחון עצמי, בלימודים, בצבא ובעבודה. תמיד הפריע לי לראות נשים עושות ויתורים מסיבות שנראו לי שגויות. כמנהיגה בצבא ובחברות טכנולוגיה, תמיד היה בי חלק שהבחין וניטר יחסים בין נשים וגברים. בכל צוותי העבודה שלי היו נשים, מעליי או מתחתיי והיה לי (ועדיין) מאוד חשוב לדחוף להצלחה שווה של כל המינים. 


כשהשתחררתי מהצבא, חיפשתי עבודה וקיבלתי הצעות. דיברתי עם כמה חברים על כמה לבקש, והם נתנו לי סדר גודל. בן זוגי אמר לי לבקש 3000 יותר. הוא פשוט נקב במספר. התווכחנו, אמרתי לו שהוא לא הגיוני, ושאחרים מקבלים פחות ולמה שאני אקבל יותר. הוא לא וויתר, הסביר לי שאני שווה את זה וזה המספר שאני מבקשת. בטפשותי המשכתי להתווכח, אבל עקבתי אחר עצתו, וביקשתי את המספר שאמר. להפתעתי קיבלתי הצעה עם המחיר (הגבוה) שביקשתי. הסיפור הזה חזר על עצמו כמה פעמים בקריירה שלי, כל פעם שהחלפתי עבודה, בן זוגי דחף אותי, למורת רוחי, לבקש שכר גבוה ממה שחשתי נוח איתו, וכל פעם זה עבד. התחלתי ללמד נשים (וגברים) אחרות את חשיבות התעוזה.


ואז… יצא הספר המדהים: "לפרוץ קדימה״ (Lean in) של שריל סנדברג - סמנכ״ל תפעול בפייסבוק (ויש גם טד טוק). גמעתי את הספר וחשבתי לעצמי ״זה כאילו שהיא בתוך הראש שלי, ומתרגמת את כל המחשבות שלי לספר - מדהים!״. הצורה שבה היא התבטאה והמחקרים שהיא צוטטה עזרו לי להבין את הפעולות, הרגשות והמחשבות שלי טוב יותר, וחיזקו את הרצון שלי לשפר את המצב. כיצור שמתגאה ביכולת שלו להפריד בין הגיון לרגשות מאוד אהבתי את הדרך הלוגית שבה היא ניסחה את הבעיה: ״כיום שליש ממוחות העולם לא משתתפים בעולם העסקים, תארו לעצמכם מה היינו משיגים אם יותר מוחות היו משתתפים?״ 

בעולם התוכנה והטכנולוגיה אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בסיעור מוחות ובלוודא שיש לנו בארגונים פלורליזם של דעות, כדי לייצר את הפתרונות הכי טובים שאפשר. אז ברור לכולנו שיותר מוחות בשולחן זה יותר טוב ועדיין אנחנו לא מצליחים לגרום לכל האנשים להשתתף בשיחה, או להשאר בכוח העבודה.


קראתי את הספר כשהייתי באמצע לימודי מנהל עסקים (במקביל לעבודה מלאה). כאילו לא היתה לי מספיק מוטיבציה, הספר הוסיף לי עוד רוח במפרשים. מיניתי את שריל סנדברג לאלילה שלי, ורציתי להיות סמנכ״ל לפני גיל 40. שאלתי את עצמי מידי פעם ״מה היית עושה אם לא היית מפחדת?״ והעזתי לבקש אחריות נוספת בעבודה, וחניכה מהמנהל שלי דאז - לימים המנהל הכי טוב שהיה לי. קיבלתי את שניהם. ואחריהם קיבלתי העלאה. ואחרי זה הציעו לי להוביל ארגון גדול פי 4 מהצוות שהובלתי. זה לימד אותי את החשיבות של לבקש דברים, והחשיבות של למצוא את הדרך האותנטית להביע את מה שאת רוצה. היום אני קוראת לזה ״לטמון זרעים״ (planting seeds) במוחות של אנשים מסביבך, ומסבירה כמה זה חשוב.

הזהרתי אתכם, יש לי המון מה לאמר בנושא, ויוסי (העורך שלי) אמר עד 800 מילים, אז… חכו לטור הבא

תגובות
הוסף תגובה

* אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של StartIsrael לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.