עינב קידרמן על המחיר שעלינו להקריב כדי להגיע לשוויון בטווח הארוך, למה הפרוייקט שלנו דווקא מעמיק את אי השוויון ומנציח את הפער, ולמה למרות הכל, חייבים לעשות אותו.
כשראיתי את הפוסט של יוסי הקורא לנשים בתעשייה לכתוב מאמר לכבוד ״חודש הנשים המובילות של ההיי-טק הישראלי״, קודם כל שמחתי. שמחתי שיוסי, בכיר בתעשייה בעל השפעה רבה וקהל רחב, מוביל פרוייקט מבורך זה. יחד עם זאת, ידעתי שלצד התגובות המפרגנות יהיו גם כאלו הטוענות שדווקא פרוייקטים מסוג זה, מעמיקים את אי השוויון. לציין, לתת במה, להתפעל מדמות בתעשייה רק מעצם היותה אישה - זו התייחסות לא שוויונית ואף מפלה. ועם יד על הלב, התגובות הללו צודקות לחלוטין.
ניתן לחשוב על קידום נשים ושוויון כשני קצוות של ספקטרום רחב של גישות: כאשר אנחנו מעדיפים מועמדת על גבי מועמד מתאים יותר, רק כי היא אישה - אנו מקדמים נשים ופוגעים בשוויון. כאשר אחד המגזינים הנחשבים בארץ מפרסם את רשימת 50 המנהלים הטובים של העשור וכולל בתוכה אישה אחת בלבד, הוא (אולי, אם באמת כדי להכניס אישה נוספת היה על העורך לוותר על מועמד מתאים יותר) מקדש את ערך השוויון אך לא תורם לקידום הנשים בתעשייה, וגם לא לשוויון בטווח הארוך. בין 2 הקצוות יש עוד מנעד רחב של אפשרויות ופשרות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו היכן על הספקטרום אנו שואפים להיות.
סבתא שלי חוגגת היום יום הולדת 91. מעבר להיותה הסבתא הכי טובה בעולם היא גם אישה אמיצה, שלא מפחדת מאתגרים ולהוטה לנסות ולהתקדם. היא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון במחלקה להנדסת מכונות - תחום שגם כיום נשלט ברובו על ידי גברים, אבל לפני 50 שנה זו הייתה תופעה נדירה.
היא לא הייתה צריכה ללמד אותי דבר.
מספיק היה לי לראות אותה עובדת במעבדה, מובילה מחקרים גלובליים ומעבירה הרצאות לאלפי מדענים בכנסים מסביב לעולם. בזכות החשיפה אליה, מעולם לא הטלתי ספק ביכולת שלי לעסוק במשהו או להגיע למקום שארצה להיות בו בגלל המגדר שלי. העניין הוא, שזה אף פעם לא באמת היה ״עניין״, בעיה, משהו שצריך לדון בו או לחנך אליו.
שכשגדלים עם סבתא כמו שלי, אף אחד לא צריך לספר לך שהשמיים כחולים.
ביום הראשון שהגעתי למשרד החדש שלי בקרן Emerge, פגשתי מחוץ לדלת שותף מקרן אחרת שעובד גם הוא בבניין. הוא היה מקסים, בירך על העבודה החדשה ואז שאל אם אני מחליפה את מנהלת המשרד. חשוב לציין כי ניהול משרד הוא תפקיד קשה וחיוני מאוד להצלחתה של הקרן, לא פחות מאף תפקיד אחר. ובכל זאת, עם צוות השקעה המורכב ממספר אנשים, ומנהלת משרד אחת, למה לא עלה על דעתו של השותף שיתכן והמצטרפת החדשה לקרן יכולה לבצע תפקיד מקצועי אסטרטגי ולקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות בהשקעה?
אפשר להגיד שהוא שוביניסט. שהוא חושב שלנשים אין את היכולת לבצע תפקידים מסוימים.
אבל ככל הנראה הוא לא. ככל הנראה הוא בעד קידום נשים ויתכן שאפילו פועל לקידום האג׳נדה הזו. יכול מאד להיות שיש לו גם ילדה קטנה, שהוא יודע שהיא יכולה לעשות הכל.
הוא פשוט לא גדל עם סבתא שלי.
אז נכון. לגברים אין יום או חודש בשנה, ולציין יום כזה עבור האישה עשוי כשלעצמו להצטייר כמהלך לא שוויוני. האידיאל הוא שלא נצטרך יום כזה. האידיאל הוא שאישה המכהנת בתפקידי מפתח לא תיראה לנו כאירוע חריג, ובוודאי שלא על דרך ההשוואה לאלה המכהנים בתפקיד זהה מהמין הגברי.
כמי שדוגלת בשוויון ומאמינה ביכולת שלי להעניק מעצמי, מהניסיון שלי ומהחוזקות שלי, ללא קשר למגדר שלי, גם לי יש קושי להשלים עם הגישה הזו ועם פרויקטים כמו הפרויקט של יוסי, שרק מנציחים את הפער. יש לי קושי לכתוב מאמר שהסיבה המרכזית בגינה פורסם היא היותי אישה. אך לצערי, מבחן המציאות מלמד כי אין לנו ברירה אחרת ואנחנו עוד לא יכולים להרשות לעצמנו לקחת כמובן מאליו ולא להתייחס, לציין ולהאדיר נוכחות נשים בתעשייה.
זה הפרדוקס. כדי שלילדות שלנו יהיה מובן מאליו שהן יכולות להיות מנהלות/יזמיות/משקיעות/מדעניות/שרות ממשלה/כל מה שירצו להיות הן צריכות להיחשף למנהלות/יזמיות/משקיעות.. כדי שלא נצטרך להתפעל מהמנהלת היחידה ברשימה, צריך קודם כל לדאוג שהיא לא תהיה היחידה ברשימה - כדי לשנות את המספרים באמת - הילדים והילדות שלנו צריכים לגדול לעולם שוויוני. גם אם זה עולם שכדי לעצב אותו צריך לדחוף נשים ולתת להן במה במחיר של ויתור על ערך השוויון בטווח המיידי.
אז איפה אנחנו צריכים להיות על הספקטרום?
לא. כחברה אנחנו לא צריכים לקבל מועמדת על חשבון מועמד טוב יותר. כמשקיעים, אנחנו לא צריכים להשקיע במיזם שאנחנו לא מאמינים בו רק כדי שתהיה יזמת בפורטפוליו שלנו. לא רק כי זה לא שוויוני, אלא בעיקר כי בטווח הארוך זה עלול יותר לפגוע בנשים בתעשייה מאשר לקדם אותן.
כן. כחברה אנחנו כן צריכים להשקיע מאמצים בהבאת יותר מועמדות כדי שיהיה לנוי סיכוי שהטובה ביותר תהיה אישה. כמשקיעים, אנחנו צריכים לחפש ימים כלילות מיזם בהובלת אישה ששווה להשקיע בו. כשנמצא את המועמדת הראויה, או המיזם, נדחוף אותם קדימה. נתגאה בהם. נתפעל מהעובדת החדשה או היזמת היחידה בפורטפוליו. נפרסם את התמונה כמה שיותר. זה לא שוויוני, אבל ככל שהילדים שלנו יראו יותר תמונות שבין שני הגברים על הספה יושבת אישה, זה יראה להם פחות מוזר, יותר מובן מאליו ונצליח להוביל לשינוי האמיתי שאנחנו מייחלים אליו- שהנושא הזה לא יעמוד יותר על הפרק.
והנה, אתחיל בשינוי ואתפעל מהאישה המדהימה בתמונה שלי היא לעולם לא תהיה מובנת מאליה אבל בתקווה שיום אחד לנו כתעשייה זה יהיה.
התמונה נלקחה מתערוכה לכבוד חגיגות 50 שנה לאוניברסיטת בן גוריון.
