אורן אהרוני, רויטרס, AP
12 אוגוסט 2021 | נועה הרלינג מישינר
מה הקשר בין סטוריטלינג והמדליסטים האולימפיים שלנו?

למה ישבנו מרותקים למסך בלי להבין הרבה אבל עם להתרגש מאוד? למה אנחנו כל כך אוהבים אותם? נועה הרלינג מישנר מסבירה בדיוק את הקשר שבין הסיפור שמאחורי להתרגשות שאנחנו מרגישים.

רוב האנשים שהתרגשו מלינוי אשרם, לא חשבו לעצמם "וואו, איזה ריסק היא לקחה באלמנט עם האלות", "וואו, איזו דרגת קושי! רואים את ההבדלים בינה ובין הבילורוסית". רוב האנשים התרגשו מהסיפור של הבחורה מראשון לציון, שהתחילה בחוג ליד הבית, ולא היתה הילדה הכי כשרונית בקבוצה, אבל עם הרבה עבודה קשה והרבה עזרה מהבית (מי לא התרגש בשיחה בינה ובין ההורים שלה אחרי המדליה?), אחרי התגברות על פציעות לא קלות, הצליחה להגיע לפסגות הכי גבוהות, ועוד לנופף לשלום מהמקום הראשון בפודיום האולימפי ליריבות המושבעות מרוסיה.

רוב האנשים שהתרגשו מארטיום דולגופיאט, לא חשבו לעצמם "איזה צוקהרה בגוף ישר הוא עשה! חבל שהוא נתן קפיצה קטנה אחורה, זה יוריד לו 3 עשיריות, רק 3 עשיריות, מזל שרמת הקושי גבוהה יותר משל הספרדי". רוב האנשים התרגשו מהסיפור של העולה החדש מאוקראינה, שמצא את עצמו רק באולם ההתעמלות, שהחליט לעזוב את הלימודיים ולהתמקד בספורט, שלפני כמה שנים נפצע בפציעה קשה מאוד, שגרמה לו להיות רגל וחצי מחוץ לאולם ההתעמלות, והודות למעטפת מקצועית משובחת הוא חזר לעצמו, הצליח להתגבר על כל האתגרים הפיזיים והמנטליים, ביסס את עצמו כאחד מהטובים בעולם במכשיר הקרקע, וזכה במדלית הזהב האולימפית.

רוב האנשים שהתרגשו מאבישג סמברג, לא חשבו לעצמם "יא אללה, עוד שני עונשים והיריבה בחוץ, יאאאאא איזה אפ צ'אגי משוגע!!", רוב האנשים התרגשו מהסיפור של בחורה צעירה בת 19 שהגיעה מגדרה, מתאמנת ברמלה אצל מאמן שמאמין בה, בענף שאף אחד לא שמע עליו עד לפני שלושה שבועות. היא מתאמנת מגיל צעיר, סופגת בגבורה זעזועי מוח, שברים באף ואצבעות שבורות, אבל זה לא פוגע באמביציה ובמוטיבציה שלה להיות הכי טובה. היא לא היתה אמורה בכלל להגיע לאולימפיאדה, אבל שנת הקורונה עשתה לה רק טוב, דווקא זאת היתה שנת הפריצה שלה, היא עשתה את הקריטריון האולימפי, והסוף ידוע – אחרי הפסד מבאס לאלופת העולם, מדלית ארד אולימפית.

רוב האנשים שהתרגשו מהמדליה של נבחרת הג'ודו, לא חשבו לעצמם "איך מוקי עשה את המוקי נאגה הזה לרוסי ששוקל יותר מ-90 קילו, ופיטר עשה איפון לבשאייב, שניצח את רינר יום לפני!". רוב האנשים התרגשו מהסיפור של ספורטאי הנבחרת, בהם אלוף עולם ואלוף אירופה, שיום אחרי יום לא הגיעו אל הפודיום כמו שחלמו, שהיו מבואסים אחרי התחרות האישית. רוב האנשים התרגשו כשהם ראו איך הלוחמים והלוחמות הצליחו ברגעים גדולים של התעלות לאסוף את עצמם, להוציא את הגרסה הכי טובה שלהם ב-money time, ולנצח יריבים לא קלים, חלקם עדיפים עליהם. הקרב על המדליה נגד נבחרת רוסיה היה קרב של דוד מול גולית, של מכבי תל אביב מול צסקא, ושוב – הרוסים אכלו אותה. מדלית ארד אולימפית מתוקה לישראל.


הסיפורים של הזוכים במדליות הישראליות טומנים בחובם שני סוגי סיפורים קלאסיים, שהלב האנושי מחפש ואוהב לשמוע:

  • סיפורי סינדרלה – גיבור שמתחיל מנקודה נמוכה או מהתחלה קשה, ומפתיע את כולם כשהוא מתגבר על קושי ומגיע להישג או לתוצאה בסוף הדרך – לדוגמא הסיפור של אופרה וינפרי, שהתחיל בילדות קשה ונגמר באחת מהנשים העשירות בתעשית הבידור האמריקנית, או של נינט שהיתה "החיילת מקרית
    גת" שזכתה בכוכב נולד. הדרך שהם עושים היא זו שמעוררת בנו אמפטיה ובעיקר השראה.

  • סיפורי "התמודדות עם קושי/אתגר" – כל אחד בחיים מגיע למצב שבו הוא צריך להתמודד עם "מפלצת" - פציעה, מחלה, חוסר הצלחה אישי או מקצועי, משבר. כל אלו יכולים למנוע מאתנו להגשים את המטרה שלנו. ההתמודדות של הגיבור בסיפור עם האתגר, היא זו שמייצרת סיפור משכנע, שגורם לנו לחשוב "מה אנחנו היינו עושים", ונותן לנו השראה לחיים עצמם.

הסיפורים האלה נמצאים אצל הספורטאים הזוכים שלנו.
הם מרגשים אותנו בגלל הדרך שלהם, בגלל ההתחלות הקשות והמכשולים ותמונת הנצחון.

אבל הם נוגעים אצלנו בעוד מקום:
כשאנחנו רואים אותם, אנחנו רוצים לראות אותנו- אותנו מתגברים על הקשיים, אותנו מתחילים מחדש ומצליחים, לא נכנעים לאתגרים, לא מוותרים לעצמנו, ומצליחים להגיע הכי רחוק שאפשר.

וזו הסיבה, שישבנו מרותקים למסך שבועיים,
בשעות לא שעות,
לפעמים מבלי להבין מה אנחנו רואים,
קפצנו משמחה על כל בעיטה של אבישג סמברג,
על כל פס אקרובטי של ארטיום דולגופיאט,
על כל תפיסה של מכשיר של לינוי אשרם,
ועל כל איפון של נבחרת הג'ודו.
תגובות
הוסף תגובה

* אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של StartIsrael לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.